דוד נ' ברוקר ביזנס בע"מ

פסק דין

1.התובעת עבדה אצל הנתבעת תשעה חודשים, כמזכירה ומנהלת משרד, עד שפוטרה. תקופת עבודתה של התובעת היתה מיום 9.1.11 ועד יום 9.10.11.

לאחר הפיטורים הוגשה תביעה זו, להפרשי שכר שונים ורכיבים נוספים הנובעים מתקופת העבודה וסיומה.

2.בטרם נדרש לטענות הצדדים יש לציין כי לא מצאנו כי עדויות הצדדים תרמו לחשיפת האמת. ביחס לעדות התובעת נציין כי עדותה לא היתה אחידה, כאשר נושאים מסויימים (בעיקר אלה שהיה בהם לחזק את טענותיה בתביעה), זכרה באופן מדויק ואילו שאלות אחרות שנשאלה, בנושאים פשוטים יחסית, לא ידעה להשיב עליהן או לא זכרה.

3.להלן נדון בכל אחד מרכיבי התביעה.

התביעה להפרשי שכר

4.לטענת התובעת, סוכם איתה שכר של 6,000 ₪, אך הנתבעת באופן חד צדדי הפחיתה את השכר ל – 5,800 ₪ ועוד 200 ₪ נסיעות. מכאן, שהיא זכאית להחזר הוצאות נסיעה בסך 200 ₪ בחודשים בהם שולם לה שכר של 6,000 ₪ וכן היא זכאית להפרשי שכר של 200 ₪ בגין כל חודש שבו השכר פוצל בין שכר להחזר נסיעות (5,800 + 200).

5.לטענת הנתבעת, השכר המוסכם היה 6,000 ₪ כולל נסיעות. הנהלת החשבונות של הנתבעת, אשר הנפיקה את תלושי השכר טעתה וציינה בתלושי השכר הראשונים שנמסרו לתובעת כי השכר הוא 6,000 ₪ ולא צוין תשלום נוסף של החזר הוצאות נסיעה. רק לאחר חודשיים הטעות תוקנה, כך שהשכר צויין כפי שסוכם – 5,800 ₪ כשכר ועוד 200 ₪ כהחזר הוצאות נסיעה.

6.בתמיכה לטענות הנתבעת הוצגה טיוטת חוזה עבודה, בה נרשם כי השכר שישולם לתובעת הוא 6,000 ₪ והוא כולל נסיעות. אמנם מדובר בטיוטה, אך התובעת לא הכחישה שהוצגה לה טיוטה עליה סירבה לחתום וכי בפועל, החלה לעבוד אצל הנתבעת למרות הסירוב לחתום על החוזה (סעיפים 2-3 לסיכומי התובעת).

בנסיבות אלה, וכאשר התיקון בתלושי השכר נעשה כבר לאחר חודשיים של עבודה, כאשר התובעת המשיכה בעבודתה ללא הסתייגות בעניין זה, מתקבלת גרסת הנתבעת (השווה: דב"ע נד/ 3-86 גולן- אי. אל. די. בע"מ, פד"ע כז 270 (1994)).

7.זאת ועוד, בהקשר של גובה השכר, התובעת טענה כי היתה זכאית להחזר הוצאות גבוה יותר בשל מעבר דירה. למעט טענה כללית בנושא, לא הובאה כל ראיה בתמיכה לכך והתובעת אף לא ציינה היכן התגוררה ולאן עברה. נושא שינוי הכתובת גם לא מצא ביטוי במסמך כלשהו או בתלושי השכר. לפיכך, גם גרסה זו של התובעת נדחית.

8.לסיכום, בנושא שכרה של התובעת מתקבלת גרסת הנתבעת והתביעה להפרשי שכר נדחית.

התביעה לתמורת עבודה בשעות נוספות

9.בכתב התביעה נטען כי מאחר שהתובעת עבדה חמישה ימים בשבוע, תשע שעות ביום, הרי שעבדה 45 שעות שבועיות ועל כן היא זכאית לתמורת שעתיים נוספות מדי שבוע. בתצהיר עדות ראשית של התובעת אין כל התייחסות לרכיב תביעה זה.

בכתב ההגנה הנתבעת טענה שהתובעת לא עבדה את השעות שהיתה אמורה לעבוד, אלא נעדרה רבות, לעיתים אף ללא שהודיעה לנתבעת (והדבר נודע לנתבעת בדיעבד). מאחר שהנתבעת לא הפחיתה משכרה החודשי של התובעת עקב ההיעדרויות, הנתבעת טענה כי אינה חייבת בתשלום שכר בגין עבודה בשעות נוספות.

10.למעשה, מאחר שהתובעת כלל לא התייחסה לנושא שעות העבודה במסגרת תצהירה, ניתן היה לראות בה כמי שויתרה על רכיב תביעה זה. אך כיוון שהתובעת חזרה על טענותיה בסיכומים שהגישה ואף הנתבעת התייחסה לנושא זה בסיכומיה, אף אנו נדרש לרכיב תביעה זה.

11.מהראיות עולה כי מסגרת שעות העבודה של התובעת לא הוכחה. לעומת זאת, הוכח כי התובעת נעדרה מהעבודה ולא עבדה על פי המתכונת שהוסכמה עמה. הדבר עולה מעדותו המהימנה של מר פלדמן, שהעיד מטעם הנתבעת, ביחס להיעדרות של התובעת מהעבודה בחודש ספטמבר 2011 (עמוד 9 לפרוטוקול). מסקנה זו גם עולה מהודעות דוא"ל ומסרונים של התובעת ושל הנתבעת, שהנתבעת הציגה. מהודעת אלה עולה תמונה לפיה התובעת נעדרה מעת לעת מהעבודה, בעוד שההיעדרויות לא נוכו משכרה של התובעת.

נוכח דלות הראיות בנושא ומאחר שעיקר הראיות מעידות על היעדרות מהעבודה ולא על עבודה בשעות נוספות, התביעה ברכיב זה נדחית.

תמורת הודעה מוקדמת ופיצוי בגין אי עריכת שימוע

12.לטענת התובעת, היא פוטרה מהעבודה ללא הודעה מוקדמת.